תשעה באב (משמעות שם החודש - "אבא"). זהו יום שבו יהודי מקונן על כישלונו לבצע את ייעודו בעולם - לשמור על אי קטן של קדושה שבאמצע ה"אוקיינוס". "אוקיינוס המציאות" - אלו כל האפשריות שהתגשמו ושלא התגשמו. זו גם "הגשמיות" - פרטים, גם אם הם בנויים מחומר, גם אם זה פרטי הרצון והתאווה. גשמיות נקראת "ארץ" מהמילה "רצון". גשמיות תמיד מוגבלת, הרצון תמיד בעל גבולות ומגבלות. הכישלון הוא טבע של העולם הגשמי וזה דורש אומץ ויושר וענווה שנותנים לנו בסוף לנצח. מודעות של לכישלון שלנו - זהו המאפיין החשוב ביותר להצלחה בכל אחת מהרצונות, לכל מטרה. האור שהבאנו לעולם חדר אל העולם כולל את ההבנה כי ההצלחה של כל משא תלויה ברצון האלוקי. בתשעה באב, אנחנו נכנסים לדיאלוג עם הכישלון שלנו, עם הגבול שלנו, עם התמותה שלנו. אנחנו יודעים שאנחנו לא "אלוהים-אדם". לא הצום כניסיון וקושי פיזי או רוחני הוא המשמעות של היום הזה. צום - הִתעַלוּת הַנֶפֶשׁ, דחיית הגשמה, אימוץ המוות סמלי. צום - סירוב לחומריות, סירוב לצריכת "הקונקרטי", הגשמי. גשמיות = פרטים וגבולות. בבואנו לעולם הגשמי, "המוזיקה של הנשמה" האינסופית נכנסת למלבוש של פרטים: רצונות וחוויות. רצונות לא רק חומריים, הם גם יכולים להיות רצונות רוחניים. חוויות מופיעות בכל מקום של מגע עם העולם החומרי: מקלחת מים חמה, אוכל, פרטי הנוף. אלו הם גבולותינו, הפיזיים והרוחניים. גבולות הם תמיד מרחק מה"לא מוגבל", האין סופי. קבלת הגבולות הם הדרך היחידה לחזור לחיקו. בבית המקדש הגבול - מוות של חיות והבלתי מוגבל - מוזיקה של הנשמה נפגשים. אדם פוגש את מלאך המוות בתחום הקדושה. בתשעה באב יש דחייה של החומריות. זה הזמן שבית מקדש עצמו הפך לקרבן ועלה בשערה השמימה. מוות הוא הגבול שמסמל מחיקת גבולות של קיום. ידוע שצום נקרא חסד. סוד של "חסד עליון" - מחיקת גבולות. חסד הוא דחייה של הגבולות, לכן הוא כל כך קרוב להרס וחורבן. חסד זה לתת. כל גבול קובע הבדל בין שלי לשל אחר. גבולות הן סימן לבעלות. בעולם היהודי, חסד המתבטא בעיקר בדחיית הבעלות על פרטים של העולם הגשמי, הנכסים. חסד הוא וויתור על "שלי" לטובת "אחר". הבעלות לא חייבת להיות פורמלית. הוויתור לא חייב להתקיים כעסקה. כל מחיקת גבול הוא "חסד" שכידוע יכול להיות חטא. כל "נכס" (חומרי או רוחני) הוא הכרת המפרט גם אם הוא נשאר חלק מהנוף ולא נשמר בכיס הפרטי שלי. אלו הן - הגבולות של הנפש, בגדיה. צום הוא וויתור שדורש את האומץ ואת החסד זה כולל מוות סמלי כחסד המוחק גבולות הקיום. אני חושב שהסיבה העיקרית מדוע אנו נשלחנו לעולם - היא להתמודד עם הקיום והחוסר קיום, עם הגבול ומחיקת הגבול, חסד וגבורה, מוות והחיים. משמעות החיים הוא להתגבר על פחד המוות ולבנות את בית המקדש - אי של קדושה באמצע של עולם החומר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
Оставьте пожалуйста ваше мнение