היום בסרט אדם אחד אומר מהמסך: אני אלכוהוליסט, אני לא יודע איך אפשר לשתות כוסית אחת. איני לא יודע איך אפשר להשאיר כוס מלאה על השולחן. האם ניתן לחזור למצב רגיל של שתייה חברתית לא מזיקה? כנראה אנשים שותים עם התקדמות של מחלת האלכוהוליזם עוברים לא אחת אלא כמה גבולות. גבולות אלה נשארות באפלה ואלכוהוליסטים עוברים שלב בלי לדעת איפה הם נמצאים. הגבול האחרון זה מצב של חוסר מוחלט של יכולת שליטה. אחרי שעוברים את הגבול הזה, אין מצב של שתייה מתונה לעולם. יש אובססיה נוראית. כל כמות של אלכוהול גם אחרי שנים של ניקיון, תגרום לחזרה ל"שתייה כוללת".
לפני הגבול האחרון יש כנראה גבול נוסף שם כבר קיימת תלות כימית באלכוהול, תסמונת גמילה בניסיונות הפסקה אך בהפחתת התמכרות תתכן שתייה מתונה. כמובן שאי אפשר לדעת בוודאות האם זה המצב. כמובן זה קשור לא רק לעומק התפשטות של מחלת האלכוהוליזם אלא גם מהגורמים הפסיכולוגיים. אבל יש אלכוהוליסטים מעטים שאחרי שנים של שתייה בלתי מבוקרת עוברים לשתייה סבירה בתהליך טיפולי. כאן יש מקום לטיפול בתרופות העוזרות להוריד את מידת ההתמכרות ולמתן את הכמות כמו נלמפן (סלינקרו) או נלטרקסון, שתי תרופות שכל אחת מהן עולות כעת כ500 שח לחודש. תרופות אלו חוסמות במוח את ההשפעה הממכרת של אלכוהול וגורמות למיתון של שתייה. לאלכוהול יש השפעה על בני אנוש שזהה להשפעה של אופיאטים (Mu- receptors, "קולטני מיו") בחסימה של הקולטנים האלה במוח אין מניעת השפעה מרגיעה ומשקרת של אלכוהול אך יש חסימה של התמכרות דמוית אופיאטים. כמובן שהשפעה זו תלויה גם בקבלת טיפול פסיכולוגי תומך. דבר נוסף זה שמירה מוקפדת על הגבולות שנבחרים על ידי המטפל המטופל ביחד כמו לדוגמה: רק בשבת או רק פעמיים בשבוע. לוקחים את הכדור ביום ששותים לפני השתייה. אנחנו יודעים שאחוז גדול מאלכוהוליסטים בוחרים בסופו של דבר בניקיון מוחלט. מי שנהנה מהטיפול הזה הם אלכוהוליסטים צעירים או אלו עם גמילות ונפילות חוזרות אך לא אלא שהרסו את הבריאות שלהם לגמרי. אם הטיפול של מיתון השתייה לא מחזיק מעמד במשך חצי שנה, כנראה הגבול הפנימי האחרון נחצה ויש לעבור לטיפול על ידי הינזרות מוחלטת.
לפני הגבול האחרון יש כנראה גבול נוסף שם כבר קיימת תלות כימית באלכוהול, תסמונת גמילה בניסיונות הפסקה אך בהפחתת התמכרות תתכן שתייה מתונה. כמובן שאי אפשר לדעת בוודאות האם זה המצב. כמובן זה קשור לא רק לעומק התפשטות של מחלת האלכוהוליזם אלא גם מהגורמים הפסיכולוגיים. אבל יש אלכוהוליסטים מעטים שאחרי שנים של שתייה בלתי מבוקרת עוברים לשתייה סבירה בתהליך טיפולי. כאן יש מקום לטיפול בתרופות העוזרות להוריד את מידת ההתמכרות ולמתן את הכמות כמו נלמפן (סלינקרו) או נלטרקסון, שתי תרופות שכל אחת מהן עולות כעת כ500 שח לחודש. תרופות אלו חוסמות במוח את ההשפעה הממכרת של אלכוהול וגורמות למיתון של שתייה. לאלכוהול יש השפעה על בני אנוש שזהה להשפעה של אופיאטים (Mu- receptors, "קולטני מיו") בחסימה של הקולטנים האלה במוח אין מניעת השפעה מרגיעה ומשקרת של אלכוהול אך יש חסימה של התמכרות דמוית אופיאטים. כמובן שהשפעה זו תלויה גם בקבלת טיפול פסיכולוגי תומך. דבר נוסף זה שמירה מוקפדת על הגבולות שנבחרים על ידי המטפל המטופל ביחד כמו לדוגמה: רק בשבת או רק פעמיים בשבוע. לוקחים את הכדור ביום ששותים לפני השתייה. אנחנו יודעים שאחוז גדול מאלכוהוליסטים בוחרים בסופו של דבר בניקיון מוחלט. מי שנהנה מהטיפול הזה הם אלכוהוליסטים צעירים או אלו עם גמילות ונפילות חוזרות אך לא אלא שהרסו את הבריאות שלהם לגמרי. אם הטיפול של מיתון השתייה לא מחזיק מעמד במשך חצי שנה, כנראה הגבול הפנימי האחרון נחצה ויש לעבור לטיפול על ידי הינזרות מוחלטת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
Оставьте пожалуйста ваше мнение