אדם חוטא... אחד מהדברים הוודאיים העומדים מפני כל מטפל במחלת התמכרות היא להתרחק משיפטיות. יותר מזה, מי שעוטה גלימה של קטיגור לא יכול אף להתקרב למקום של טיפול. אנחנו המטפלים עומדים במקום של של הבנה והכלה - כל זה ברור מאליו. האם עלינו להכיל כל דבר? להכיל חלק? להכיל פשעים? האם חמלה וקבלה מוחלטת יעשו טוב לחברה ולנפש שלנו ושל ילדינו? זה לא כל כך פשוט. נביא ישעיהו בהפטרה קורה לבני דורו, חברה ישראלית נרקבת, קציני סדום והוא חוזה חורבן. בחברה של ישעיהו לא היו מנגנונים יעילים של טיפול ברע, לא בדין ולא ברחמים . הנביאים ניסו, הם כלל לא היו דומים לפסיכוטרפיסטים של ימינו. לקחו צד, הטיפו.
לדעתי המטפל היהודי לא יכול להתעלם מהאופי הנורמטיבי של התרבות שלנו, לא יכול לעלות מעל טוב ורע. יש מקום להכלה אך במסגרת של הגדרה חדה וברורה, מה היא הנורנה ומה היא מחלה. למחלת התמכרות וללהטביות הגאה יש קווים משותפים נרחבים מבחינה אישית וגם חברתית. אדם מכור כמו גם הומוסקסואל שניהם חווים "שבר בסיסי", כאב של הנשמה הגוססת. הכאב הזה גורם לאדם להיות אגואיסטי, ללחשוב יותר על עצמו. קציני סדום... אזכיר שאנשי סדום היו יחודיים לא רק בנטיות המיניית שלהם אלא גם באכזריות והתנגדות לחסד וחמלה. זה לא מיקרי אלא נובע מהשבר עצמו. בשני המצבים הנל קיים העדר של הפנמת דמויות אנושיות חיוביות, בפרט של אבא ואמא בנפש האדם. הומוסקסואלים לא מסוגלים לקבל את השונה מהם, לכן הם בעצם יוצרים זוגיות עם דמות של עצמם (גבר עם גבר אשה עם אשה). אין בזה חסד והענקה. אין בזה ביטול כלפי בן /בת הזוג. יש בזה ביטול של הראיון הבסיסי של הבריאה: של שילוב ההפכים, של קבלת השונה. כך גם המכורים. סמים נותנים להם את האפשרות לחיות במרחב נטול בני אדם אמתיים מלבד עצמם וליצור יחסי זוגיות עם החומר. המכור מגיע לשיאים של אגואיסטיות, להתעלמות מוחלטת מצורכי בני משפחתו, הסרת אחראיות וביטול חמלה. חולים? כן. ניתן להבין? בהחלט. אך התנאי הראשון לצעדים היעילים להחלמה הוא הכרת הפגם, המחלה. האם הומוסקסואל יכול להחלים? האם מכור לסמים יכול להבריא? תלוי, למה אנחנו נקרא החלמה. המצב הקשה לא צריך למנוע אותנו מלנסות. בחדר של טיפול נמצא אדם שהכיר את העובדה שהוא סובל ולאו דוטקא מחוסר הבנה על ידי החברה. הוא לא קצין סדום. הוא לא קורה לסבל שלו "גאוה". הוא מחפש חמלה ומסוגל לתת. הוא "מכור" כמו רבים מאתנו אם לא כולנו. אדם מכובד ככל אדם אחר. ואני מברך אותו לבריאות.
לדעתי המטפל היהודי לא יכול להתעלם מהאופי הנורמטיבי של התרבות שלנו, לא יכול לעלות מעל טוב ורע. יש מקום להכלה אך במסגרת של הגדרה חדה וברורה, מה היא הנורנה ומה היא מחלה. למחלת התמכרות וללהטביות הגאה יש קווים משותפים נרחבים מבחינה אישית וגם חברתית. אדם מכור כמו גם הומוסקסואל שניהם חווים "שבר בסיסי", כאב של הנשמה הגוססת. הכאב הזה גורם לאדם להיות אגואיסטי, ללחשוב יותר על עצמו. קציני סדום... אזכיר שאנשי סדום היו יחודיים לא רק בנטיות המיניית שלהם אלא גם באכזריות והתנגדות לחסד וחמלה. זה לא מיקרי אלא נובע מהשבר עצמו. בשני המצבים הנל קיים העדר של הפנמת דמויות אנושיות חיוביות, בפרט של אבא ואמא בנפש האדם. הומוסקסואלים לא מסוגלים לקבל את השונה מהם, לכן הם בעצם יוצרים זוגיות עם דמות של עצמם (גבר עם גבר אשה עם אשה). אין בזה חסד והענקה. אין בזה ביטול כלפי בן /בת הזוג. יש בזה ביטול של הראיון הבסיסי של הבריאה: של שילוב ההפכים, של קבלת השונה. כך גם המכורים. סמים נותנים להם את האפשרות לחיות במרחב נטול בני אדם אמתיים מלבד עצמם וליצור יחסי זוגיות עם החומר. המכור מגיע לשיאים של אגואיסטיות, להתעלמות מוחלטת מצורכי בני משפחתו, הסרת אחראיות וביטול חמלה. חולים? כן. ניתן להבין? בהחלט. אך התנאי הראשון לצעדים היעילים להחלמה הוא הכרת הפגם, המחלה. האם הומוסקסואל יכול להחלים? האם מכור לסמים יכול להבריא? תלוי, למה אנחנו נקרא החלמה. המצב הקשה לא צריך למנוע אותנו מלנסות. בחדר של טיפול נמצא אדם שהכיר את העובדה שהוא סובל ולאו דוטקא מחוסר הבנה על ידי החברה. הוא לא קצין סדום. הוא לא קורה לסבל שלו "גאוה". הוא מחפש חמלה ומסוגל לתת. הוא "מכור" כמו רבים מאתנו אם לא כולנו. אדם מכובד ככל אדם אחר. ואני מברך אותו לבריאות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
Оставьте пожалуйста ваше мнение